מקום לנשימה | אסתי אור ים
 

על כוחה המרפא של הנשימה

רציתי לכתוב על כוחה המרפא של הנשימה.

מהיכן להתחיל? הלא אי אפשר לתאר אלא רק קצת מכוחה,
ומה יש לי להוסיף, שעוד לא נאמר?

 

התיישבתי, על השטיח, נותנת למשקל גופי לחלחל אל הקרקע, לחזור אל ההתחלה.
התחלתי שוב לחוש אותה, מחדש - ממש זורמת ברקמות, בשכבות הרבות של הגוף, ומשם עוד עמוק ממנו, ואחר כך גם מעבר לו. במקצבי שפל וגאות משל עצמה. מבלי שאעשה דבר, היא מתחוללת ומחוללת בי. מזכירה לי שוב שאני בתוך החיים והחיים בתוכי. מה שמעלה בי חווית נוכחות, פליאה ותודה על מתנת החיים עצמם.


נדמה לי, כי הבסיס לכל הדרכים והשיטות לריפוי בעזרת הנשימה, הוא העובדה שהנשימה מעניקה לנו חיים, וכאשר אנו מודעים אליה, אנחנו נהיים מודעים גם לפלא של היותנו חיים, ולפלא החיים השוקקים סביבנו. מודעות זו מרגע לרגע, אפילו רק לכמה רגעים ביום, מרפאה בנו משהו עמוק, ומעניקה לנו שוב חיוניות ושמחת חיים.

 

לכן, אני חושבת כי כל מי שמטפל בעזרת נשימה או מלמד נשימה, לפני כל טכניקה שיעביר, חשוב שיאפשר לתלמיד ומטופל להגיע למקום בו הוא נפגש עם נשימתו שלו. גם הגוף מבקש זאת. כאשר אנו מגיעים מהר מידי לטכניקה, אנו מנסים לשלוט בנשימה, אנו פועלים ועושים, אך חשים ומרגישים פחות. יש נטייה אז למצוא פתרון לבעיה ופחות לראות את האדם השלם, החד-פעמי.

 

"זעיר מן הזעיר ביותר, עצום מן העצום ביותר שוכן העצמי בלב כל" (מן האופאנישדות) כך גם הנשימה.

 

באופן טבעי הנשימה יכולה להיות גדולה או קטנה, מהירה או איטית, בהתאם לנסיבות ולצורך, וגם על פי האדם. שיטות שונות של טיפול בנשימה שמות דגש על נשימה גדולה מאד ורצופה – כמו שיטת הריברסינג/נשימה מעגלית, או, מן העבר השני, נשימה מינימלית, כמו שיטת בוטייקו. פגשתי את שתיהן. שתיהן עוררו בי תחילה חוסר נוחות ועמה סקרנות. את אחת למדתי, את שנייה אולי עוד אלמד.
ההתנסות בנשימה הזורמת הגדולה גורמת לי להרגיש מונשמת ע"י העולם.
ההתנסות בנשימה הזעירה מקרבת אותי אל לב הנשימה, אל המקור .

 

תרגול פרנהימה ביוגה נע בכל המנעד של גדלים ומקצבים, ומשפיע על כל הרבדים,(קושות)
בהרבה אופנים. מה שעושה אותה לכה משמעותית. לכן חשוב שלא תהיה מכנית.
גילוי נאות - במשך כמה שנים התרחקתי מתרגולי פרנהימה כמעט לחלוטין כי הם יצרו בי מתח. חשבתי שאני עצלנית, יוגית לא טובה וכו'. עד שלאט לאט, מתוך התבוננות והתנסות בנשימה הטבעית על כל גווניה, חזרתי לפרנהימה בקלות יחסית, בעומק חדש ובתענוג גדול.

 

הנשימה היא מעגל מופלא, אינטימי, סודי, מקודש. מעגל של תמיכה.
ניכנס אל המעגל דרך כוחה המרפא/מרפה של הנשיפה.

 

שחררו אנחה, של עומס, כאב או עונג... וחושו בהקלה. (אומרים שאנחה היא פרנהימה יהודית.)

 

סיפור חסידי ידוע מספר על נער שלא ידע קרוא וכתוב ולא שום תפילה מהסידור, אך הזעקה שהשמיע בבית הכנסת מנהמת ליבו ביום הכיפורים פתחה שערי רקיע לכל התפילות. ומהי התקיעה בשופר אם לא קריאה כזו, ומהי תקיעה בשופר אם לא נשיפה. אנו מצויים כעת בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. זמן טוב לאפשר לעצמנו לנשוף את דיבורנו, דברינו ומעשינו ביתר רכות והתבוננות, באורך רוח.

כשיש קושי טפח את ההפך. (הרחבה טיפולית של הנחיית פטנג'לי בקשר לתרגול היאמות.)

 

כאשר אדם סובל, נסער או מתוח - אומרים לו לנשום עמוק. לאמיתו של דבר עדיף ללמדו לנשוף עמוק, כי הוא למעשה עצר את האוויר בתוכו. ההרגל האנושי הוא לנסות לקחת עוד, לא לוותר, במיוחד אם יש תחושה של מחנק, המפורשת כמחסור באוויר.

 

הרבה תלמידים ומטופלים מגיעים אלינו המורים, עם תלונה על קשיי נשימה, קוצר נשימה ואפילו אסתמה.
בתחילה, נדרש מהם אומץ בכדי לנשוף. לכן, רצוי לגבות את התהליך בתנוחה שנותנת 'גב' – לשבת בצורה מרווחת עם משענת טובה או לשכב בצורה נוחה, עם תמיכה. התמיכה המנטלית שנדרשת כאן היא להזכיר ולהפנות את תשומת הלב לכך שהנשימה ישנה, גם אם היא קטנה, כלומר אפשר להירגע עם מה שיש.

 

שמעתי פעמים רבות את ההפתעה השמחה של תלמידים ומטופלים, כאשר גילו שהנשימה הפכה ממאבק לסיפוק והנאה, כשהצליחו להרפות את הנשיפה ולקבל את השאיפה במתנה.
לשם כך חשובה איכות הנשיפה. רצוי לא לנשוף כדרקון יורק אש, אלא אם זו הדרך היחידה להשתחרר מכעס. אפשר לדמות את הנשיפה למים שקטים נוזלים במורד... הדבר חשוב יותר ככל שיש יותר מתח סביב הנשימה.

 

באופן טבעי, בעידוד קל של שימת לב, הנשיפה תתארך. למעשה כל קצב מעגל הנשימה ייקבע ע"י אורך הנשיפה. כשהיא מתארכת, ללא אלימות, מעגל הנשימה כולו נרגע.
נסו לנשוף נשיפות ארוכות ורגועות (התחילו ממצב טבעי) בתחילתו של יום עמוס ולקודד בגופנפש מקצב פנימי שמתאים לכם...

 

'נגיעה אחת רכה'
ביוגה אנו נעזרים בנשיפה גם כדי להתמקד ולפעול. בנשיפה, רקמות הגוף ועימן התודעה, מתכנסות אל המרכז וכלפי האדמה. זה מאפשר לנו מיקוד ונקודת זינוק לפעולה.
תרגול בנדות וואיוס פנימיים נשענים כמובן על הנשיפה. הוואיוס במיוחד הם מעין נגיעה עמוקה ורכה במקומות הפנימיים ביותר שלנו. [בכל הקושות.]

הדבר מתחבר אל התבוננות על השימוש שנעשה לפעמים בנשיפה כדי לסלק כאב, פיזי או נפשי. גם אם בהתחלה נראה שזה עוזר – "עושים משהו", "מוציאים החוצה" מביאים תנועה אל מקום תקוע וכד'- הניסיון לסלק יוצר מאבק, שפירושו עוד מתח ועוד סבל. ייתכן וזו ההתחלה - לנשוף כאב החוצה, אך בשלב הבא אפשר להשתמש בנשיפה כנגיעה רכה בכאב. כשאנו חווים נשימה טבעית, היא מורגשת הרבה פעמים כעיסוי עמוק, עדין ועוצמתי מבפנים. עיסוי זה נוגע ברכות גם במקומות כואבים.

 

אפשר גם לראות את כל מעגל הנשימה כמעגל תמיכה שעוזר לנו להיות בנוכחות עצמנו גם בכאב. בנוכחות השינויים והתובנות שמתרחשים. לפעמים נצליח יותר, לעיתים פחות. בשלב הבא אולי נוכל להתבונן בהנחיה הבודהיסטית - לשאוף אל תוכי את סבל היצורים כולם ולנשוף החוצה חמלה. (זה יותר משחרר ממה שזה נראה).

 

סוד
בסיום הנשיפה מחכה לנו המרחב הריק, ממנו פחדנו כשסירבנו לשחרר אחיזה, לא רק של אוויר.
שני שלבי המעבַר בסוף השאיפה ובסוף הנשיפה מרתקים. כשרואים אותם כמרחבי מעבַר אזי לא "מחזיקים" אותם, אלא נחים בתוכם וחווים את הסוד של ה-מַעבַר
והמֵעבֵר. במנוחה בריק, יש אימון בנתינת אמון בתהליך החיים הפועם ומשתנה. אני מתרוקנת וסומכת שאקבל.

 

אמנות הקבלה
אנחנו נידונים לנשום כל ימי חיינו, אך לא נידונים לעבודת פרך. זה אמור להיות קל.
מה יש לעשות אחרי שהתרוקנו בנשיפה ??? להתרחב כדי לקבל.
הסרעפת והצלעות יודעות זאת. אנחנו לפעמים שוכחים.

 

אנשים רבים מושכים באפם את האוויר פנימה, מה שנקרא – 'לוקחים אוויר'. התוצאה – בדקו בעצמכם – הנחיריים נדבקים בוואקום אל מחיצת האף, שרירי החזה מתכווצים, ומעט אוויר נכנס בתמורה למאמץ. אבל, אם מרחיבים את הנחיריים, לא רק שהאוויר נכנס אלא שהרחבת הנחיריים משפיעה על הרחבת הצלעות. הוואיוס החיצוניים - קריקארה (הרחבת הנחיריים) או קורמה (הרמת עפעפיים ופתיחת עיניים)עוזרים להפנים שלב זה. בתום הנשיפה, ורגע לפני שהאוויר נכנס, הרחיבו נחיריים (או, אם קשה –פערו עיניים) הצלעות יתרחבו מאליהן והאוויר יגלוש אל הריאות בשמחה ובהנאה.

 

חגיגת החיים
אחרי כוח הריפוי בהרפיית הנשיפה, מגיע כוח הריפוי של זרימת האנרגיה אלינו ובתוכנו. אין תועלת בצבירת כמות אוויר, אלא בהיותנו רכים ונענים לזרימה זו (גם בקומבהקה). הנשימה (נשיפה ושאיפה) הופכת קודם לחוש פנימי נוסף, אשר מגלה לנו את מסתרי הגופנפש, על פי הזרימה. או אז היא משחררת חסימות, ממלאה ומיצבת רקמות ותומכת במאמץ. היא קובעת את המקצב והכיוון של התנועה מבפנים. זוהי זרימת הפרנה. כך כיף לתרגל כך יוגה.
גילוי זרימות תת קרקעיות אלה חשוב ותומך במיוחד כאשר מערכת הנשימה הפיזית פגועה. הוא שמוסיף בדיוק את הקצת הזה שחסר כדי לחוש רווחה בנשימה.

בצד המתח בחיינו המודרניים, מופיעה גם תשישות. שאיפה נכונה מעלה את רמת האנרגיה ושמחת החיים בתוכנו.
באופן מדויק ומושכל אנו יכולים להשתמש בשאיפה נכונה גם כדי להגביר את כושרנו. בדרך כלל משתמשים בפעילות אירובית כדי להגדיל את מאמץ לב-ריאות ולאמן אותם.
נסו את השיטה הבאה, שמתחילה מהריאות. – התחילו הליכה נינוחה בנשימה רגילה, ואחרי זמן מה, כשתחליטו שזה הרגע המתאים, הרחיבו את הצלעות, 'ליגמו' אוויר ותגלו שרגליכם קלות וצעדיכם נמרצים. הדבר יפה גם בעליות מכל סוג.


אפשר לשאול עוד על טיבה של המילה שאיפה. תיארתי את הכנסת האוויר כקבלה, ושאיפה נדמית כמעט מנוגדת לקבלה. אך אולי זה משום שאנו כורכים את שאיפתנו בהיאחזות. אם נתייחס אל שאיפה (במובנה המנטלי) כהתכוונות מתרחבת אל מה שעוד אינו בתוכי, ללא היאחזות, כמו שאומרים החכמים- נראה כיצד שאיפות מגדילות אותנו, מחברות אותנו אל המרחב, נותנות השראה וטעם לחיים, ממש כמו שאיפת האוויר.

 

כשהייתי נערה כתבתי שיר קצר –
" שירה - נשימה אל / שכלולו של היופי / המצית פנסים בנייר."
עוד לא ידעתי כלום על נשימה, אך הרגשתי שהיא פותחת מרחב ותנועה.

שיהיו לנו ימי אלול מלווים בנשיפות רכות וארוכות ובשאיפות רחבות ועמוקות אל השנה החדשה.

אסתי אור-ים, מורה בכירה וותיקה ליוגה. מכשירה מורי יוגה.

אני מושפעת מיוגה קלאסית, קונדליני יוגה, B.M.Cוויג'ננה יוגה. תודה עמוקה לכל מורי.

בוגרת לימודי דתות אסיה, פסיכותרפיה גוף נפש בגישות ממערב וממזרח.

מטפלת בנשימה מעגלית – ריברסינג.

http://www.neshima-oryam.co.il/

https://www.facebook.com/estioryam.neshima.co.il

דף הבית אסתי אור ים יוגהמדיטציה | נשימה | טיפול | צור קשר 

© כל הזכויות שמורות למקום לנשימה - אסתי אור ים | 054.6405604 | estioryam@gmail.com

Tivonet