מקום לנשימה | אסתי אור ים
 

בעקבות שבועות - אישווארה פרנידהנה - התמסרות לאדון הכל.

אישווארה פרנידהנה – התמסרות לאדון הכל.

בעקבות שבועות....

רבים הם מורי ושותפי למחשבה....תודה לכולם, גם אלה שאינם מוזכרים בשם.


בסוטרות של פטנג'לי הערך של התמסרות לאדון הכל מופיע 3 פעמים.

בפעם הראשונה כאפשרות – "או [שהסמדהי מושג] על ידי התמסרות לאדון הכל" א/23 [תרגום כל הסוטרות של אורית סן גופטה] 

בפעם השנייה כחלק מהותי בהגדרת היוגה הפעילה – "המרכיבים של קריה יוגה הם טאפאס, לימוד עצמי והתמסרות לאדון הכל" ב/1.

בפעם השלישית כניאמה האחרונה ברשימת היאמות-ניאמות ב/32 עם הרחבה סמדהי – דרך התמסרות לאדון הכל ב/45.   

חזרה אצל פטנג'לי המתומצת ראויה לעיון, אך אני לא הראשונה המציינת כי נוח לחלוף על פני ערך הזה. מטעמי פוליטיקלי קורקט – גם דתיים על פי דת מסוימת האוסרת אלים אחרים, וגם חילוניים על פי אמונתם עשויים להסתייג מציווי כזה. או מטעם עמוק יותר של אי ידיעה מהולה בחשש מפני מה שבאמת מתבקש כאן. 

לפחות, בעולם היוגה, רבים מוכנים להתבונן אל ראשית הסוטרה – התמסרות. 

[על פי פוירשטיין התמסרות – פרנידהנה מהשורש דה – לשים] אתה שם את עצמך או מוסר את עצמך.

כששאלתי בקבוצות לימוד מה מתקשר להם להתמסרות, עלו תשובות על פני כל המנעד- מכניעה, ויתור, הרפיה, שחרור, נתינת אמון, אל התלהבות, פעילות, מאמץ וכן – שוב שחרור. 

התברר לנו כי השחרור אינו נובע דווקא מתוך פאסיביות וכניעה, אלא מתוך ויתור על משהו שהחזקנו בו חזק, למשל דעה מוקדמת מראש כיצד דברים אמורים להתרחש. [פאסיביות הינה חוסר כל בחירה כיצד להגיב אל מה שקורה, והיא הצד המשלים של החזקה בדעה מראש.] 

עוד עלה כי התמסרות דורשת אמון. הדרישה הראשונית היתה שהתנאים יהיו בטוחים כדי לתת אמון...אך אז הבנו כי לעולם התנאים לא יהיו בטוחים לגמרי, וכמעט תמיד פחות ממה שמספק אותנו. אמון נבנה כמובן על מידה מסוימת של ביטחון, בסיס. אימון יוצר אמון. כף רגל מיומנת אינה צריכה להיאחז בקרקע, היא יכולה להתמסר ברכות אל כח הכובד... אך נתינת אמון היא הכרה בכך שלא הכל נמצא, לא הכל ידוע ובכל זאת אני שם את עצמי.

לפני כשבעה שבועות יצאתי לטרק בנפאל. הצבתי לעצמי התנסות, שלא ידעתי כיצד אגיב אליה. למרות השתדלות רבה בהצטיידות מראש, ביום הראשון גיליתי וחוויתי את כל מה שחסר לי, בציוד, בכישורים... חזרו אלי חוויות ילדות ונעורים בטיולים בהם לא הייתי ערוכה וכשירה.. וצפה המחשבה שנולדה אז, שאין לי די כלים להתמודדות...ופתאום, אולי מול הטבע הנשגב, הבנתי שאף פעם אנו לא יוצאים עם כל הכלים הנחוצים למסע, אלא רוכשים אותם בדרך... נרגעתי, התמסרתי...הלכתי.

בתרגול תנוחות היוגה מקושרות תנוחות של כפיפה לפנים להתמסרות, צניעות, ויתור. אך מה עם ההתמסרות אל המרחב ואל הלא ידוע שיש בהקשתות לאחור? זו ההתמסרות הפעילה [כפי שונקטסננדה מעיר בתרגום/פירוש שלו לסוטרות]. 

בתרגול התמסרות בתנוחות מסוגים שונים גיליתי שלושה שלבים:

הראשון – התמסרות אל כח הכובד [במפגש הגוף עם הקרקע], כפי שכותב רילקה בשירו החכם, שהכירה לי מיכל ירקוני -    

זה מה שדברים יכולים ללמדנו:

ליפול,

בסבלנות, לתת אמון בכובדנו.

אפילו הציפור צריכה לעשות זאת,

לפני שתוכל לעוף.


במגע עם הקרקע בתנוחה יומיומית או ביוגה, ניתן לחוש ולראות הבדל בין קריסה -העמסת משקלנו על משהו/מישהו מחוץ לנו ו/או בתוכנו. אותה כף רגל בעמידה יכולה לקרוס אל תוך הקרקע שטוחה כלביבה, ואז לרוב גם יקרוס משקל אל אחורי הברך... לבין אחיזה - קשת כף רגל מתוחה, אצבעות נאחזות, ואולי גם מרכז גוף וכתפיים...לבין התמסרות שבה יש דיאלוג של אמון בין כף הרגל לקרקע והגוף משתחרר אל תנועה ואל המרחב. האם אנו מבחינים או מבלבלים גם במקומות אחרים בין אחיזה/קריסה לבין התמסרות?


התמסרות אל המרחב.

מכירים את התחושה כי כאשר הם מוסרים משקל לאדמה בחלק אחד של גופכם, חלק אחר יכול להיפתח, לעוף, להתמסר אל המרחב?  כשמתמסרים אל המרחב, מתמסרים גם אל הלא ידוע...הלא מוגבל...מרחיבים גבולות. לכאורה המעבר בין התמסרות לקרקע להתמסרות למרחב היא כמעט אוטומטית. דווקא בשל כך חשוב בעיני שלב ביניים.- 

התמסרות של קשב פנימה, לתוך עצמנו. בתנוחה הכוונה לתשומת לב לחיבור אל הקרקע ואז למרכז הגוף, לעומק הרך המשתנה שלו, לגילוי התנועה שנולדת בו, וגם לתשומת לב למגבלה שעכשיו מראה פניה – לא זאת שיודעים עליה מראש. רק אז נכון להתמסר לתנועה שפותחת אל המרחב ומעבר לידוע.  ברעיון ההתמסרות בכלל, שלב הפניה אל עצמי – מזכיר שיש עצמי למסור אותו. זו גם המשמעות של האמירה המתמסרת: הנני. 

בתרגול הגוף ובחקירת הנפש מתבקש איזון עדין. יש מי שקשה להם לפנות אל עצמם בתנופת התהליך, וזהו מקור לנפילות ושיבושים. ישנם כאלה שהפנייה אל תוך עצמם עוצרת אותם ואת התהליך. אימון ומשוב בתהליך הגופני, מלמד הרבה על קשב פנימה תוך תנועה בכל תחום. 


חלק ב.

ההתמסרות היא לאישווארה – אדון הכל.

אדון הכל הוא עצמיות נבדלת, נקייה ממכאובים, מקרמה ומהבשלתה, וממאגר הזיכרון. א/24.

-עצמיות משוחררת מפרקריטי –כבלי המציאות. 

בהתמסרות לאדון הכל יש התמסרות לכל מה שמעלה אותנו מעל מגבלותינו השונות, שאליהן אנו מתמסרים בד"כ, ומשחרר אותנו לא מהיותן, אלא מהשעבוד להן. אפילו רק הזיכרון של מהות זו מעודדת בדרך.


אישווארה מייצג את ההיבט האישי של השלמות הקוסמית [אלוהים.] מתוך כוונה איני נכנסת אל ההסברים הפילוסופים-"אוביקטיבים" ומה בין תפיסת האופאנישדות ליוגה של פטנג'לי ותפיסת הבהגווד גיטה. די בכך כי יש צורך אמיתי בהיבט האישי של המוחלט. ישנם שיגידו כי תפיסה של אלוהים אישי היא בשל חוסר יכולת ההכרה האנושית להבין את מה שמעבר לה, שלא מוגדר על ידה.  לדעתי, האל האישי נוצר בעיקר מתוך ההתמסרות, מצד האמירה הנני – מתוך המוכנות האישית של כל הוויית האדם להיות במפגש עם ה'מעבר'. 


שני מפגשים חיים כאלה הסבו את תשומת ליבי.  התגלות קרישנה לארג'ונה, והתגלות אלוהים לאיוב. ישנו דמיון ביניהם, למרות ההבדל בין תפיסת האל הבורא ומרוחק של היהדות, ותפיסת ברהמן המוחלט האימננטי בכל. האלוהים ה"ראשוני" של איוב הוא שופט מרוחק ולא מובן, ואילו של ארג'ונה הוא רעו הקרוב, ונהג מרכבתו. אך כשסוף סוף אלוהים מתגלה לכל אחד מהם, המפגש הוא עם כח אשר משאיר אותם פעורי פה, ונטולי טיעון. כח עצום המצוי בכל ומוביל את כל החיים, ואינו תחום בשום הגדרה וידיעה מוקדמת שלהם.  ו - שניהם זכו להתגלות בזמן של סבל הנובע מהחיים, ומשום שחיפשו בו משמעות. 

שאלת האל האישי מנוסחת לי כך: האם אני מוכנה לפגוש באופן אישי, חי, את הלא ידוע, הרב מימדי, משתנה? 

אפשרויות אחרות הן לחפש רק את הידוע בתוך מה שאני פוגשת.  לגזור לי אל במידותי, או להגלות אותו למרחקים של מושלמות ללא קשר אלי. 

התגלות כמו שחוו ארג'ונה ואיוב היא חוויה מכוננת ומתמירה של היחיד. נוכל רק להתבונן אל חיינו שלנו ולגלות רגעים אולי קטנים בהרבה, של נוכחות, מפגש והתמרה. 


מעמד הר סיני הוא חוויה מכוננת של אנושות. על פי המסורת היהודית, כולנו נכחנו במעמד. [ואוותר על התפיסה המגבילה זאת לעם היהודי.] התורה גם מכירה בקושי של המפגש, והקב"ה מתזז את משה לא מעט, כדי שהעם יתקרבו, אבל לא יותר מידי [שמות י"ט], לבל יפגעו.  

כולנו שותפים לאותה חווית יסוד ארכיטיפית, שבה נוכחות מלאה מול הנסתר, קשורה לציווי פנימי כיצד לחיות את חיינו. ומתאימה ההשוואה בין עשרת הדיברות שניתנו במעמד, ליאמות והניאמות. – סייגים המלמדים את הדרך לשחרור פנימי-רוחני [מוקשה]. וכדברי חז"ל: "לא חרות על הלוחות כי אם חירות." 

התורה יודעת גם את הקושי להמשיך ולדבוק בנעלם, הלא מוגדר. וזהו סיפור עגל הזהב. 

עגל הזהב משרה ביטחון מהסוג הקטן, המוכר, ביטחונצ'יק. בשביל להאמין בחיים עצמם, בלי להתנות זאת במה שיזמנו, להאמין באלוהים, צריך שיהיה מה שאמא שלי קראה ביידיש "בטוחין". רק כשפוגשים מאמינים כאלה, נסדק משהו בחומות הביטחונות הקטנים שבנינו. 


בספרו "ניסיון" , יאיר כספי מתאר אלילות בעיקר כקידוש [מודע או לרוב לא מודע] של ערך אחד, אשר מולו מנוהלים חיינו. ערך זה, נכון ככל שיהיה, הינו חלקי, [אמת בלי אי אלימות] או זמני [הישרדות בתקופות קשות]. כאשר הוא נהיה חזות הכל, הוא הופך אליל משעבד בתוכנו. 

כך, גישות פסיכולוגיות חדשות מדברות על החלפת צורך אמיתי בצורך מדומה. הצורך המדומה אינו רק "שוקולד כתחליף לאהבה", אלא חיפוש מאמלל של מה שהיה צורך אמיתי בילדותנו – כקבלת אהבה, הזנה, ביטחון, הכרה, וכד' ללא תנאי - בחיינו הבוגרים. רדיפה זו אחר מה שעבר זמנו נידון לכישלון ומאפיל על צרכינו הבוגרים – מתן אהבה, אחריות, ביטוי עצמי, שותפות מלאה בחיים.  

הגוף והנפש מגלים לנו מצבי שעבוד, אם נקשיב לסבל שלהם, נשאל אותם לפשרו באופן מדויק, נוכח, לא יודע מראש .  החקירה האם האליל שלי הוא ביצוע תנוחות מושלם, או שקט פנימי מושלם, או המחשבה שאני כישלון, הינה מורכבת, רבת שכבות, והמחשבה שאם נשמיד את כל האלילים נהיה באושר מתמיד היא עוד אליל. זו חקירה לחיים, היא חוברת לתחושת החיים. 

פטנג'לי אומר דבר דומה  על א-וידיה, שהיא המקור לסבל האנושי. אי ידיעה היא ראיית החולף, הטמא[מוכתם], המצער ושאינו הוא עצמו – כנצחי, כטהור, כמענג וכ'עצמי'. [ב/5] 

א-וידיה בוראת אלילים. [כאשר רואים באמת בעץ, נחל, או פסל, את החיבור לכל כוחות החיים, זו אינה עבודת אלילים, וקידוש רעיונות רוחניים קפואים עשויה להיות כזאת.]


כדי להבין דרך התנסות [ותודה לאחותי.]: שבו בתנוחה יציבה נינוחה והתבוננו בנשימה. עקבו אחר הנשימה לאורך קו האמצע משך כמה רגעים, והתבוננו בכיוון/אופי/תחושה/תודעה, של נשימה זו. אחר פיתחו בעדינות את מימד הרוחב ונשמו על כיוון אופקי [אל תגדילו את הנשימה רק שנו כיוון] שימו לב ל"צבע" של תודעת קו הרוחב. אח"כ פיתחו את הציר בין קדימה לאחור, ושימו לב לתחושה הפנימית. כל מימד/כיוון, יוצר סוג אחר של נוכחות/תודעה. גם אם לא קראתם לה בשם. כל מימד הוא חד מימדי. ואחד מהם הוא ההרגל שלכם. כעת עקבו אחר הנשימה כאשר היא מתפשטת לכל הכיוונים בו זמנית.... 

כשם שתודעתנו מסוגלת לעקוב אחר נשימה בהתרחשותה ולא בתבניתה רק זמן קצר יחסית. כך אנו נסוגים מהמפגש עם ריבוי הפנים של המציאות ושלנו, של האל, אשר כולו בתנועה, בשינוי. 

אפשר רק לזכור ששם המפתח לשחרור. ולנסות, שוב.

ו- עשרת הדיברות אשר חרוטות על לב חלק נכבד מהאנושות, [שמות כ'] הן עשרת הדיברות שנחרטו על הלוחות שמשה שבר בשל חטא עגל הזהב. [ל"ב] עשרת הדיברות שנכתבו על הלוחות החדשים [לד] למרות הבטחה שהן זהות, הינן יותר מקומיות ופולחניות. אולי ראוי לעשרת הדיברות הראשונות, להיות בזיכרון ובניסיון האנושי לקיים, ולא מאובנות בכתב. 


אישווארה פרנידהנה מבקשת את מה שמעבר לכתוב.

רוב הזמן אין לי מושג מה פירוש אישווארה פרנידהנה, וכשיש לי צל של הבנה, היא לא במילים.

לו יכולתי להניח כאן במקום המילים טביעת נשמה....



דף הבית אסתי אור ים יוגהמדיטציה | נשימה | טיפול | צור קשר 

© כל הזכויות שמורות למקום לנשימה - אסתי אור ים | 054.6405604 | estioryam@gmail.com

Tivonet