מקום לנשימה | אסתי אור ים
 

שלום כיתה א

מכירים את ההרגשה הזאת? ההתרגשות הראשונית של התחלות?

התחלות בכלל, אך במיוחד ההרגשה של התחלת לימוד.

הנה נפתח שער אל משהו שלא ידעתי,...

והוא יפתח עוד שערים ...אל עוד מעברים ומסעות ידע.

עד היום, הרבה שנים אחרי, עוד זכורה לי ההתרגשות של טקס הכניסה לביה"ס. וזכורות לי, לטוב, בזכות מורתי, חוויות הלמידה הראשונות, התחלת קריאת הספרים והעולמות שנפתחו בזכותם. יתכן כי היום זה שונה, בגלל שפע המידע המגיע לעיניים-אוזניים צעירות, ומטשטש את חווית ההתחברות לידע, להרפתקת החיפוש והגילוי. אך אולי, תמיד ישנה האפשרות של הלימוד המגלה. מגלה עולמות ומגלה את עצמנו בתוכם.

 

לעצמי – מידי כמה זמן, אני מגלה שער כזה, התחלה כזאת, ובאופן ספונטאני אומרת : "שלום כיתה א' – עכשיו מתחיל הלימוד!" ורגע אחרי כן חושבת: "ומה היה עד עכשיו?"

בגישה אל לימוד כאל איסוף מידע ואפילו ידע מוכן – המחשבה על כיתה א' יוצרת [בי] תחושה של כישלון. כאילו מה שאספתי אינו רלוונטי דיו, ועלי להתחיל מהתחלה. Back to square one" "  - כפי שאמא שלי היתה אומרת - חזרה למשבצת הראשונה, כמו במשחק הלוח 'סולמות ונחשים'.  אך בגישה אל לימוד כאל פתיחה שלי אל...  חקירת ידע כחקירה של תדרים חדשים והפנמה שלהם,- נשארת רק ההתרגשות הראשונית של כיתה א'.

כן! אני מכירה באמת ובתמים, לחלוטין, בכך שאני רק תלמידה מתחילה בשלב שבו אני נמצאת.

ו-כן! אני מכירה בערך של כל מה ואיך שלמדתי עד כה, גם כעצמו, וגם כאפשרות היחידה שהתבררה עבורי, [לא לאחרים], כדי להגיע לידע שכעת אני מתחילה לפגוש.

לכן אני אוהבת ללמוד וללמד.

שנת לימודים חדשה היא מסגרת וכלים, כדי לאפשר לזרימה של גילויים להתרחש. לכן מצורפת טבלה של קורסים וסדנאות בדף הפעילויות.

אך בינתיים...

 

לגור על צלע ההר.

באותו בוקר בו שוב אמרתי לעצמי "שלום כיתה א" ובו גם שמתי לב לכך באופן חדש יותר, [כל הכתוב לעיל], קראתי גם [בספרו של אילן עמית – 'חידת הנוכחות'] את הרעיון הבא: תיירים אשר מגיעים אל פסגות הרים נישאות ורואים את הנוף הנפלא הנשקף מהן, מבקשים בליבם לגור קבע באותן פסגות, ואילו אלה שגרים שם, כבר אינם נרגשים מן הנוף. לכן, גם אדם אשר גר ליד הר, כדאי לו לבנות ביתו בתחתית ההר, כדי שיוכל לעלות לפעמים אל הפסגה ולהתבשם מהנוף...

קראתי - וחשתי אי נוחות. ראשית קפצה העצלנות [דווקא העצלנות קופצת הרבה פעמים בזריזות רבה לפעולה!] – "מה – לטפס כל פעם אל ראש ההר כשארצה ליהנות מהנוף?"

אך אחריה עלתה תמיהה – הלא כשמחלונות ביתי נשקף נוף, אמנם לא נוף פסגות אלא נוף גבעות – אני חוזרת ומתענגת עליו כמה פעמים מידי יום. אם כך, הלא אפשרי לגור פיזית או נפשית-רוחנית, על צלע ההר, באמצע הדרך. ישנם טקסטים של חוכמה המשווים את ה'אמת' - משמעות החיים, לפסגת הר אשר דרכים רבות מובילות אליה. זו גישה פלורליסטית מאד מבורכת בעיני. לפני שנים הוספתי למשפט – "ועדיין, עליך לצעוד את הדרך האחת שלך ברגליך." להזכיר לעצמי שהפלורליזם הוא לא הצדקה לויתור על המסע. כאשר אני "גרה על צלע ההר" אני מזכירה לעצמי שאני בדרך, עקלקלה ככל שתהיה. אני שולחת מבט מעריך ומרוצה על הדרך שעשיתי,

[נו טוב, עם כמה הערות על מקומות בהם אפשר היה לעקוף מכשולים...עוד יותר על מקומות שבהם עקיפת המכשולים היתה בזבוז זמן ואנרגיה מתוך כניעה לפחדים, והמכשולים נמצאו גם בעיקופים, אבל זו הדרך שלי!] אני ממשיכה בדרך כלפי מעלה, אל פרספקטיבות נוף רחבות יותר, ואין לי מושג באשר לפסגה...גם לא נורא איכפת. החיים על צלע ההר בין ירידות לעליות די מעניינים, והנוף יפה.....אחרי שגמרתי לקרוא ולהתבונן,ראיתי שיש דמיון רב בין "שלום כיתה א" ל"חיים על צלע ההר."    גם אתם רואים?  

 

דף הבית אסתי אור ים יוגהמדיטציה | נשימה | טיפול | צור קשר 

© כל הזכויות שמורות למקום לנשימה - אסתי אור ים | 054.6405604 | estioryam@gmail.com

Tivonet