מקום לנשימה | אסתי אור ים
 

שיחות על סליחות

בחודש האחרון, בין אלול לתשרי, פגשתי אנשים - תלמידים, מורים, משפחה, עצמי.
שוחחנו על סליחות, החיים זימנו בקשות סליחה וסליחות. ההרהורים הכתובים כאן, עולים מן הלימוד המשותף הזה, כולם לימדו ולכולם תודה.
ככל שמתקרב יום הכיפורים ישנה תחושת התחדדות לקראת זמן מרוכז מקודש של הכרעת דין. איכות של דיוק, ניקיון, התכוונות, כנות. כל מה שמתבקש כדי שהעשייה שלנו בעולם תטיב. אמות המידה אינן קלות, וכפי שנראה מתפילת הוידוי ביום כיפורים – אין סיכוי שלא נמעד בכל אחד ואחד מן התחומים במעשה בדיבור או במחשבה. אמת המידה-קו חד וניצב .
הימים שלפניו, הגולשים אל תוכו, לפעמים כבר מתחילת אלול, הם ימי סליחות והסליחות הינן פתוחות ורכות מטבען, "נשיות", מעוגלות.

בעוד בתרבות שלנו הכאה על חטא ובקשת סליחה היא עיקרון חשוב, החל מימי התנ"ך והמשך אל הנצרות. בתפיסה מעולם היוגה ובמיוחד הבודהיזם יש דגש רב על מעשה הסליחה של הסולח.
הסליחה משחררת את הסולח, הסליחה היא התחלה של ריפוי. דווקא לכן, סליחה אינה יכולה להינתן מן הפה אל החוץ וגם לא בכפיה. זהו תהליך מודע, אשר לוקח לו זמן אישי להבשיל. כדי שלא יהפוך להדחקה או שקר אישי. למען האמת החיבור של שני המרכיבים – אמירת האמת הכואבת – וידוי- הכרה בפגיעה ואז תהליך הסליחה הם הבסיס לריפוי. כך זה במישור בינאישי פרטי, או חברתי, כפי שלימד נלסון מנדלה בדרא"פ, וכך זה גם במישור התוך אישי –ביני לביני.
סליחה אין פרושה הקטנה בערך הפגיעה, אלא שחרור האחיזה בה. כפי שנאמר אי שם בחכמה: סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר.

אני פונה אל תחושותיי בגוף, כדי להבין עוד את טיב הסליחה ומגלה כי אין הבדל גדול בין הסולח לנסלח. לפני תהליך בקשת הסליחה והסליחה כל צד מכווץ בפגיעותו שלו, גם הפוגע. בעת הסליחה משהו נמס ומשהו מרפא ומחבר את המרחב המשותף שלהם. זכורה לי הרגשה מתוקה של פיוס כאשר ביקשתי סליחה מהורי כילדה, וזכור לי טעם דומה רך ומחבק כשילדי ביקשו וקיבלו את סליחתי. [בדור הזה זה עובד גם בכיוון הפוך- הורה מבקש סליחה מילדו, מה שהיה בלתי עולה על הדעת בדור הקודם.]
על פי דרכי רוח רבות כולל יהדות ובודהיזם, כל פגיעה אינה רק באחר המסוים אלא היא פגיעה ברקמת החיים המשותפת. [ניתן לחוש בקרע ביחסים, בהדגשת גבולות, בתוצאות מתגלגלות של הפגיעה. הפוגע חוה אלימות/פחד/שנאה/חוסר אונים כשם שהנפגע]. על בסיס זה ישנה חובה לפני יום כיפור לבקש סליחה על עבירות שבין אדם לחברו מהחבר. אך יש גם לבקש עליהן סליחה מהקב"ה משום שכל "חבר" נברא בצלם אלוהים והפגיעה היא גם כלפיו.
בקשת הסליחה ביום כיפור יכולה להיות בתחושת תחנונים מול שופט עליון, או הכרה בפגיעה במרקם החיים שהאל מבטא את שלמותו.
אם הפגיעה היא פגיעה במרקם המשותף – הסליחה מתחילה את איחוי הקרע המשותף. לכן נכון להסתכל על שתי הפנים של הסליחה ביחד.

סליחה מיוחדת, מאד לא קלה היא סליחה לעצמנו, לעצמי.
לא סלחנות/עצלנות אשר כמוה כסליחה מן הפה אל החוץ לאחרים, אלא זיהוי אמיתי של ההחטאה שלנו וסליחה כבסיס לתיקון. הסליחה הזאת מסתתרת מתחת שתי שכבות, מתחלפות ביניהן.
האחת – קושי לזהות ולהסכים לראות את הפגיעה שפגענו כפי שהיא. הדברים הקרובים – הרגלים,דפוסים, דרכי חשיבה והתנהגות- אינם גלויים לנו.
השנייה – שיפוט עצמי חסר רחמים על עצמנו, אשר אינו מאפשר סליחה, ואינו מאפשר אומץ להסתכל אל האמת אודות עצמנו.
זה קורה לנו גם כשאנו פוגעים במישהו אחר וגם כשאנו פוגעים בעצמנו בעשייה או מחדל.
התגובה הראשונה שלי כאשר אני מואשמת היא הצטדקות/תרצנות. אני מאד אוהבת את עצמי אבל רק באצטלה של שלמות – כל ניסיון להטיל בה רבב יתקל בהדיפה של הצדקה/צדקנות/האשמת האחר או הנסיבות. אבל זו רק התגובה הראשונית, הרפלקסיבית. התגובה הבאה יכולה להיות הכרה בטעות. ואז יצטרף רפלקס של הלקאה עצמית, וניסיון- לא פעם מהיר מידי - לתקן/לטשטש את הפגיעה. רק אם אעצור ואתבונן ואסכים להרגיש את משמעות וחווית הפגיעה, אוכל לסלוח אפילו קצת לעצמי ולהתחיל לתקן מן היסוד.

אולי סליחה עצמית נסתרת מאיתנו, משום שגדלנו להיסלח ע"י אחרים. כפי שמסבירה הפסיכולוגיה תינוק חווה את עצמו ונהיה מודע לעצמו דרך מבטיה אישוריה של אימו [דמות מטפלת קרובה].
בתהליך התבגרותו הוא מפנים מבט זה ולומד ממנו להתבונן ולזהות את עצמו. תהליך האשמה וסליחה עבורנו כילדים יכול להיות מאד משמעותי וזמן רב אנו נשארים תלויים באישור חיצוני, וקשה לנו לפתח זהות עצמית בתחום זה. בקשת וקבלת סליחה מאחר תוך מודעות – יכול לפתוח מסע עצמי לעבר סליחה.

סליחה לעצמי כמו לאחר היא תהליך, חוזר על עצמו, רב שכבתי.
הטבע יודע מתוך מקומותיו הבריאים לתקן את הפגיעות. כך עושה העץ שנפצע. כך עושה הגוף שלנו. תהליך של סליחה הוא דומה. מתוך הבנה בסיסית של השלמות שאנו [בצלם] ותוך הישענות על חוזקותינו, אנו יכולים לגעת במקומות הפגיעים – לסלוח ולהיסלח לעצמנו. והיתה מי שהוסיפה שראיית השלמות משמעה הודיה על היש. כך שהיא המליצה לצאת אל הטבע, להודות על כל היש ומשם לצאת למסע הסליחה.
אנו חייבים את הסליחה לעצמנו כי אנחנו אנושיים ומועדים למעוד.
אנו חייבים את הסליחה לעצמנו כי גם אנו גם ב'צלם' ואל לנו לפגוע בנו.

ועוד אמרה אחרת: על פי רשימת החטאים הנאמרת בוידוי יום הכיפורים, אין סיכוי שלא נחטא. מדוע אם כך היא קיימת? מדוע ישנן אמות מידה – דיברות, כללי מוסר יוגים, בודהיסטים ואחרים? כדי שנתאמן ונשתכלל, וכדי שנישאר צנועים.
אולי גם כדי שנלמד לסלוח לעצמנו ולאחרים. לטעות/להחטיא/לחטוא – זה אנושי. לסלוח [לעצמנו, כי זה מה שאנחנו מבקשים ביום כיפור ובכלל,] – אלוהי. על פי רעיון השלמות – איננו באמת שונים מאלוהים.
בתלמוד מתואר אלוהים מתפלל [מסכת ברכות ז'א] ומהי תפילתו?
שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין.
היום הזה יכול מלבד חשבון נפש, ללמדנו את ריפוי הסליחה.
היהדות מאשרת כקהל להתפלל עם העבריינים. כך מתחילות השורות המתחילות את תפילת יום כיפור לפני כל נדרי
בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה,
על דעת המקום ברוך הוא
ועל דעת הקהל הקדוש הזה
אנחנו מתירין להתפלל את העברינין.
ובאופן אישי בתוכנו, אנו יכולים לנסות לקבל את "קהל האורחים" [, דיכאון, עליבות.. המחשבה האפילה, הבושה, הזדון] כפי שהמשורר רומי קורא להם, בסליחה, ואז כנראה גם נוכל לשחררם.

בברכת חתימה טובה. גם - שתהיה חתימתנו בעולם טובה

דף הבית אסתי אור ים יוגהמדיטציה | נשימה | טיפול | צור קשר 

© כל הזכויות שמורות למקום לנשימה - אסתי אור ים | 054.6405604 | estioryam@gmail.com

Tivonet